טיול "לילות רמאדאן"
ביום שישי בצהרים יצאנו לטיול של עופרים לפנויים פנויות לצפון השומרון, קרוב לקו הירוק, אבל בתחומי מדינת ישראל.
התחלנו את הטיול בתצפית בכפר ערבי קטן בשם אום אל-קוטוף. המדריכה טל חילקה לנו את מפת האזור, והצביעה על נקודות מעניינות בשטח.
היא סיפרה שהיא שייכת לעמותת תיירות שהוקמה על ידי תושבי המקום, יהודים וערבים.
השאלה הראשונה ששאלנו את המדריכה: האם זה לא מסוכן לטייל כאן?
היא ענתה: ממש לא, חכו ותראו.
המשכנו ליישוב בשם חריש, שנראה ממש ריק. ראינו הכנה לבתים רבים, אבל רק מעט מאד בתים נבנו.
אחרי חריש ראינו ערימות של עצים מסודרות בפירמידה וטל הסבירה לנו שזה "בית חרושת" לפחמים. את העצים עורמים לפירמידה, מכסים באדמה רטובה ומדליקים. אחרי שבועיים (כן, שבועיים), במקום העצים יש ערמה של פחמי עץ, שהעובדים במקום אספו לשקים קטנים למכירה.
בהמשך הגענו לריחן, שם הגענו בדרך כורכר למשק יער ריחן. במשק שהוא משק אורגני,מגדלים עדר עזים במרעה טבעי, מכוורת דבורים, כרם זיתים, בוסתן, גינת ירק ומסעדה קטנה. שחר – בעל המקום – אירח אותנו, והסביר לנו על המקום.
אחרי ההסבר המעניין, קיבלנו לטעום ממטעמי המקום. דבש החרובים היה מעדן אמיתי ומיוחד שליקקנו עם כפיות פלסטיק. הגבינות הקשות והרכות היו טריות וטעימות , חלק מתובלות יותר וחלק פחות.
המשכנו לשמורת יער ריחן. במרחק הליכה קצר הגענו לבית היערן שהוא מבנה שבנו הבריטים בימי המנדט לשמור על היערות באזור, ונמצא כמובן במקום גבוה ושולט על כל הסביבה. עלינו לגג הבניין למרפסת תצפית ונהננו מהרוח הנעימה.
כשירדנו מהבניין התיישבנו בצל העצים לסיבוב היכרות כמו שנהוג בעופרים בטיולי פנויים פנויות, שבו כל אחד ואחת הציגו את עצמם, מקום מגוריהם ועיסוקם.
אחרי סיבוב ההיכרות צעדנו בירידה בשביל צר בתוך סבך השיחים והעצים עד שהגענו לכביש ועלינו חזרה לאוטובוס הממוזג.
משם נסענו לביקור בביתה הפרטי של טל, שהיא אומנית וצורפת בנוסף להיותה מדריכת טיולים מוסמכת. פגשנו שם את בעלה שהוא אומן בעבודות עץ וכולנו התפעלנו מהבית המיוחד. הוא הסביר לנו שרוב הבית נבנה מחומרים ממוחזרים ואפילו דלת הכניסה עשויה ממכסה של חבית עץ ענקית. אפילו גג הבית מעוגל ואינו ישר כמו שאר הבתים באזור.
גם בתוך הבית התקרה היתה מעוגלת ונתמכה בקורות עץ עבות. הכל היה מקושט בעבודות יצירה של בעלי הבית. במיוחד שמנו לב לעבודות העץ, ולפסלי הנייר הממוחזר.
במטבח המדהים חיכו לנו קנקני מים קרים ותה צמחים מתוק ומרענן. ישבנו ושתינו.
הייתה לנו קצת בעיה עם חדר האמבטיה והשירותים. מצד אחד היו אנשים שחיכו בתור להשתמש בשירותים, ומצד שני אנשים נכנסו ופשוט עמדו והתפעלו מהכיור והאמבטיה מעץ טבעי, מרצפת הפסיפס, ומחדר האמבטיה המעוצב להפליא.
בינתיים הערב ירד והתחלנו לשמוע את קולות המואזינים באזור המכריזים למאמינים שלהם על גמר הצום היומי של הרמאדאן. זה היה גם אות בשבילנו. עלינו על האוטובוס ונסענו לאום אל-פחם וטיפסנו בכביש צר ותלול עד לפסגת ההר ששם נמצא המסגד, וגם ביתו של פאיז שארח אותנו לסעודת שבירת הצום.
ישבנו ליד שולחנות ארוכים. בתחילה הגיע סיר גדול שנראה שיש בו אורז. טל המדריכה הראתה אותו לכולם.
אחרי שכולם ראו, טל ניסתה להפוך את הסיר הכבד לצלחת הגשה. תמר – נהגת האוטובוס המקסימה שלנו, לקחה את הסיר ובמימנות הפכה אותו מעל צלחת ההגשה.
אז ראינו את כל הטוב שהתחבא בתחתית הסיר. המאכל נקרא מקלובה. טל עברה עם צלחת ההגשה והראתה לכולם מה התחבא בתוך הסיר מתחת לאורז.
בהמשך הגיעו עוד תבשילים מיוחדים וכולנו התענגנו על המטעמים.
אחרי הארוחה יצאנו וישבנו ליד הבית לשמוע את הסברי מוחמד שגם הוא מדריך טיולים מוסמך וגם הוא מעמותת "מרבד ירוק". מוחמד סיפר לנו על החיים באום אל-פחם. לדבריו, כל אחד בונה בעצמו את הבית שלו בעזרת חברי משפחתו. כאשר שני בני זוג מתחתנים, באחריות הבעל לבנות את הבית, ובאחריות האישה לצייד אותו בתכולה כולל ריהוט, מטבח וציוד חשמלי. משפחת החתן עוזרת לחתן לבנות את הבית (כן, ממש מתגייסים כולם ובמשך שנה עובדים בבניית הבית), ובמשפחת הכלה כולם תורמים כדי לגייס את הכסף הדרוש לתכולה.
אחרי הסיפורים, יצאנו בהליכה במורד הכביש המתפתל אל תוך העיר. עברנו ברחובות צרים והתפעלנו מהבתים המקושטים במנורות צבעוניות לכבוד חג הרמאדאן. הילדים חייכו אלינו כשעברנו.
המדריך הוביל אותנו לקונדיטוריה של מאפי מתיקה, ומי שרצה, קנה משהו הביתה. כמובן שחלק מהאנשים לא התאפקו, ולמרות הארוחה הדשנה שאכלנו קודם, התענגו על טעימת המאפים הטריים.
מאחר והרבה אנשים רצו לקנות, והמוכר לא עמד בעומס, נכנסה המדריכה שלנו טל ועזרה לו כדי שלא נחכה יותר מידי זמן.
לא רחוק מהקונדיטוריה – בכביש הראשי - חיכה לנו האוטובוס לסיום הטיול.
לפני שהמדריכים נפרדו מאיתנו, שאלה אותנו המדריכה טל: לסיכום, האם הרגשתם שמסוכן לטייל פה?
ענינו לה: ממש לא.
לאמיתו של דבר, לא ציפינו לקבלת פנים כל כך נעימה מהתושבים. כשעברנו ליד ילדים, הם חייכו ונפנפו לשלום. כשהלכנו ברחובות אום אל-פחם, היו אנשים שעברו במכונית וצעקו לנו "ברוכים הבאים" או משהו דומה. היתה ממש הרגשה שרוצים אותנו ושמחים שבאנו לבקר שם.
לדעתי כל מי שלא הגיע בגלל פחד, הפסיד!
הטיול הזה היה בשבילי חוויה מיוחדת ומרתקת (וגם טעימה מאד), ושונה מטיולים אחרים.
לטיולים הקרובים הכנסו לאתר הבית של עופרים: http://www.ofarim.org.il/
צילם וכתב: רונן הדס
ביום שישי בצהרים יצאנו לטיול של עופרים לפנויים פנויות לצפון השומרון, קרוב לקו הירוק, אבל בתחומי מדינת ישראל.
התחלנו את הטיול בתצפית בכפר ערבי קטן בשם אום אל-קוטוף. המדריכה טל חילקה לנו את מפת האזור, והצביעה על נקודות מעניינות בשטח.
היא סיפרה שהיא שייכת לעמותת תיירות שהוקמה על ידי תושבי המקום, יהודים וערבים.
השאלה הראשונה ששאלנו את המדריכה: האם זה לא מסוכן לטייל כאן?
היא ענתה: ממש לא, חכו ותראו.
המשכנו ליישוב בשם חריש, שנראה ממש ריק. ראינו הכנה לבתים רבים, אבל רק מעט מאד בתים נבנו.
אחרי חריש ראינו ערימות של עצים מסודרות בפירמידה וטל הסבירה לנו שזה "בית חרושת" לפחמים. את העצים עורמים לפירמידה, מכסים באדמה רטובה ומדליקים. אחרי שבועיים (כן, שבועיים), במקום העצים יש ערמה של פחמי עץ, שהעובדים במקום אספו לשקים קטנים למכירה.
בהמשך הגענו לריחן, שם הגענו בדרך כורכר למשק יער ריחן. במשק שהוא משק אורגני,מגדלים עדר עזים במרעה טבעי, מכוורת דבורים, כרם זיתים, בוסתן, גינת ירק ומסעדה קטנה. שחר – בעל המקום – אירח אותנו, והסביר לנו על המקום.
אחרי ההסבר המעניין, קיבלנו לטעום ממטעמי המקום. דבש החרובים היה מעדן אמיתי ומיוחד שליקקנו עם כפיות פלסטיק. הגבינות הקשות והרכות היו טריות וטעימות , חלק מתובלות יותר וחלק פחות.
המשכנו לשמורת יער ריחן. במרחק הליכה קצר הגענו לבית היערן שהוא מבנה שבנו הבריטים בימי המנדט לשמור על היערות באזור, ונמצא כמובן במקום גבוה ושולט על כל הסביבה. עלינו לגג הבניין למרפסת תצפית ונהננו מהרוח הנעימה.
כשירדנו מהבניין התיישבנו בצל העצים לסיבוב היכרות כמו שנהוג בעופרים בטיולי פנויים פנויות, שבו כל אחד ואחת הציגו את עצמם, מקום מגוריהם ועיסוקם.
אחרי סיבוב ההיכרות צעדנו בירידה בשביל צר בתוך סבך השיחים והעצים עד שהגענו לכביש ועלינו חזרה לאוטובוס הממוזג.
משם נסענו לביקור בביתה הפרטי של טל, שהיא אומנית וצורפת בנוסף להיותה מדריכת טיולים מוסמכת. פגשנו שם את בעלה שהוא אומן בעבודות עץ וכולנו התפעלנו מהבית המיוחד. הוא הסביר לנו שרוב הבית נבנה מחומרים ממוחזרים ואפילו דלת הכניסה עשויה ממכסה של חבית עץ ענקית. אפילו גג הבית מעוגל ואינו ישר כמו שאר הבתים באזור.
גם בתוך הבית התקרה היתה מעוגלת ונתמכה בקורות עץ עבות. הכל היה מקושט בעבודות יצירה של בעלי הבית. במיוחד שמנו לב לעבודות העץ, ולפסלי הנייר הממוחזר.
הייתה לנו קצת בעיה עם חדר האמבטיה והשירותים. מצד אחד היו אנשים שחיכו בתור להשתמש בשירותים, ומצד שני אנשים נכנסו ופשוט עמדו והתפעלו מהכיור והאמבטיה מעץ טבעי, מרצפת הפסיפס, ומחדר האמבטיה המעוצב להפליא.
בינתיים הערב ירד והתחלנו לשמוע את קולות המואזינים באזור המכריזים למאמינים שלהם על גמר הצום היומי של הרמאדאן. זה היה גם אות בשבילנו. עלינו על האוטובוס ונסענו לאום אל-פחם וטיפסנו בכביש צר ותלול עד לפסגת ההר ששם נמצא המסגד, וגם ביתו של פאיז שארח אותנו לסעודת שבירת הצום.
ישבנו ליד שולחנות ארוכים. בתחילה הגיע סיר גדול שנראה שיש בו אורז. טל המדריכה הראתה אותו לכולם.
אז ראינו את כל הטוב שהתחבא בתחתית הסיר. המאכל נקרא מקלובה. טל עברה עם צלחת ההגשה והראתה לכולם מה התחבא בתוך הסיר מתחת לאורז.
בהמשך הגיעו עוד תבשילים מיוחדים וכולנו התענגנו על המטעמים.
אחרי הארוחה יצאנו וישבנו ליד הבית לשמוע את הסברי מוחמד שגם הוא מדריך טיולים מוסמך וגם הוא מעמותת "מרבד ירוק". מוחמד סיפר לנו על החיים באום אל-פחם. לדבריו, כל אחד בונה בעצמו את הבית שלו בעזרת חברי משפחתו. כאשר שני בני זוג מתחתנים, באחריות הבעל לבנות את הבית, ובאחריות האישה לצייד אותו בתכולה כולל ריהוט, מטבח וציוד חשמלי. משפחת החתן עוזרת לחתן לבנות את הבית (כן, ממש מתגייסים כולם ובמשך שנה עובדים בבניית הבית), ובמשפחת הכלה כולם תורמים כדי לגייס את הכסף הדרוש לתכולה.
אחרי הסיפורים, יצאנו בהליכה במורד הכביש המתפתל אל תוך העיר. עברנו ברחובות צרים והתפעלנו מהבתים המקושטים במנורות צבעוניות לכבוד חג הרמאדאן. הילדים חייכו אלינו כשעברנו.
המדריך הוביל אותנו לקונדיטוריה של מאפי מתיקה, ומי שרצה, קנה משהו הביתה. כמובן שחלק מהאנשים לא התאפקו, ולמרות הארוחה הדשנה שאכלנו קודם, התענגו על טעימת המאפים הטריים.
לא רחוק מהקונדיטוריה – בכביש הראשי - חיכה לנו האוטובוס לסיום הטיול.
לפני שהמדריכים נפרדו מאיתנו, שאלה אותנו המדריכה טל: לסיכום, האם הרגשתם שמסוכן לטייל פה?
ענינו לה: ממש לא.
לאמיתו של דבר, לא ציפינו לקבלת פנים כל כך נעימה מהתושבים. כשעברנו ליד ילדים, הם חייכו ונפנפו לשלום. כשהלכנו ברחובות אום אל-פחם, היו אנשים שעברו במכונית וצעקו לנו "ברוכים הבאים" או משהו דומה. היתה ממש הרגשה שרוצים אותנו ושמחים שבאנו לבקר שם.
לדעתי כל מי שלא הגיע בגלל פחד, הפסיד!
הטיול הזה היה בשבילי חוויה מיוחדת ומרתקת (וגם טעימה מאד), ושונה מטיולים אחרים.
לטיולים הקרובים הכנסו לאתר הבית של עופרים: http://www.ofarim.org.il/
צילם וכתב: רונן הדס
